מסע אל השורש/מנוחה טוקר

כתבה בעיתון משפחה

פורסם ב: 25.6.09

 

דבורה מן עוסקת בארגון נסיעות "לשם".

= מה היתרון בנסיעות האלו? אי אפשר ללמד על השואה פה, בארץ?

"בודאי שאפשר. אני עושה את זה כאן. דבורה היתה זו שיזמה פתיחת מרכז השתלמויות למורים בהוראת השואה במכללה בירושלים ושימשה כמנהלת הפרויקטים החינוכיים במשך שמונה שנים עד שהגיעה שנת השבתון שלה."בין הנושאים בהם עסקנו היה נושא

קהילות ישראל השונות בטרם שואה ובתקופת השואה ."

מה שמעניין את דבורה, כבר הבנתם, הן קהילות ישראל, ולא רק הקהילות שנכחדו בשואה. "גם קהילות אטליה, פורטוגל ,מרוקו ושאר המקומות", היא אומרת. ודבורה לעולם אינה מסתפקת באמירה. היא עושה.

"הקמתי מרכז בשם "המרכז להעמקת הזהות היהודית- בעקבות קהילות ישראל"  - בשיתוף עם חוקרים ומומחים שונים מן השורה הראשונה.

"חשוב לתת ביטוי ל-2000 שנות היצירה של הקהילות השונות. ללא ידיעת העבר, ללא לימוד לעומק של היצירה היהודית,תורת  המוסר, חכמת ההנהגה, מידע על גדולי ישראל והחיים היהודיים בכלל  – יקשה עלינו לבנות את עתידנו הרוחני ."

האמת?

 אם נצלול לתוך העשייה החינוכית של דבורה נתרשם מעושר בלתי נדלה: חוברות, ספרים, תכניות. כל כך הרבה מרץ באשה אחת. וכאן אנחנו מגיעים ליוזמה העכשוית:

 

מסעות בעקבות קהילות ישראל

 

עם דבורה נוסעים אל העבר. "מסעות אל הקהילות שחרבו, ולא רק למחנות ההשמדה, ומסעות לקהילות שאיכשהו נגמרו. הקהילה בפאס שבמרוקו, למשל. לפורטוגל, בעקבות האנוסים. ידעת שבפורטוגל, אחרי 500 שנה, יש התעוררות יהודית? יש שם אפילו רב, הוא הרב נחמן דניאל ליטבק הפעיל בפורטוגל מטעם "ארגון שבי ישראל". צאצאי האנוסים נזכרים בכל מיני סימני יהדות שעברו במשפחות שלהם, ורבים מהם מבקשים להתגייר. הרי ברור שעם השנים הם לא נשארו יהודים".

הפרויקט הזה של מסעות לקהילות השונות חשוב לדבורה מאוד.  "אני רואה ערך חינוכי רב הן בלמידה על השורשים שלנו והן במציאת המשותף לנידחי ישראל ובחתירה לאחדות בין הקהילות השונות", היא אומרת. 

= מסע על קצה המזלג

= לאן אתם נוסעים במסעות המאורגנים שלכם?

נוסעים לליטא ונוסעים ללטביה, לבלרוס, כלומר – סלונים, לוולוז'ין, למיר, לנובהרדוק, לפינסק, למינסק,. היינו בראדין, בקרנו בבית מדרשו של החפץ חיים זצ"ל. הבית עדיין עומד על תילו, שמור. זה היה המקום המתאים ביותר לשמוע על החפץ חיים. ללמוד שם. בערב ראש חודש אלול, בגשם שוטף, על קברו של הגאון...  זו חוויה בלתי רגילה, להגיע למקומות האלו. מי היה מאמין שנהיה ליד בנין הישיבה של הרב כהנמן זצ"ל בפונביז', ושם נשמע את סיפור הישיבה שלו?"

גם בוולוז'ין בקרו הנוסעים בישיבה. "אחד הנוסעים, בחור ישיבה צעיר, ישב מנותק מהחבורה, התפלל ולמד ונראה כאילו הוא מתנתק מהעולם העכשוי שלנו. מובן מאליו שעלינו על קברו של רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו הענק שלל הגאון מוילנא, וגם שם אמרנו קדיש.

"יש התעניינות גדולה בנסיעה למקומות אלו", היא אומרת.  "ולא רק אצל אנשים שמוצאם אירופאי, אלא גם יהודים  שמוצאם מארצות אחרות כמו מרוקו מעוניינים  לבוא ולהשתטח על קברו של ר' חיים מוולוז'ין".

 עם ישראל.

המסע עובר, כמובן מאליו, דרך וילנא. "כל כך הרבה יש בה", אומרת דבורה. "רצנו מבנין לבנין, מרחוב לרחוב, שמענו וקראנו שמות של רחובות שהדהדו באוזנינו, מוכרים מהסיפורים, וזכרנו שבמקום הזה חי הגאון, חי גם ר' חיים עוזר, גדול הדור. עברנו בגטו וידענו – כאן הם נלחמו על חייהם. ההרגשה מאוד מיוחדת".

"חולפים אנו על פני שדות מוריקים", כתבה דבורה; "יערות עד, ורואים בעיני רוחנו את הפרטיזנים הנלחמים על חייהם, את דוד יענקל ששרד ביערות, אך איבד את אשתו ושני ילדיו הפעוטים, וכל מסכת חייו וחיי משפחת אבי נפרשת מול עיני".

איך כתב סטנלי מן, בעלה של דבורה? "הבאנו מצלמות, נרות, דמעות. / נחם הם לנו עכשיו, הם הטמונים בעפר".

זה היה לפני ששים שנה בסך הכל. כמה השתנה העולם היהודי מאז. להיות במקום, לחשוב שכאן הם חיו, למדו, יצרו, הקימו משפחות, והיום הם אינם. הם שותקים. "השקט הזה הולך וגובר כאשר אנו מתקרבים לסלונים", כך דבורה. "בית הכנסת ההרוס ששרידים שלו מצויים מתחת לפני הקרקע,... משם עברנו לגיא ההריגה בפטרולביץ' ואימה נופלת עלינו. כל כך שקט. והרי כאן, במקום הזה בכו וצעקו אלפי יהודים, בהם סבא וסבתא שלנו, הדודים, הדודות, הילדים. הגענו לשם כדי לומר קדיש, מדליקים נרות נשמה לכולם, ובעלי אמר קדיש על בני משפחתו שלו שנהרגו במינסק. היו בין משתתפי המסע עוד אנשים שאמרו קדיש במקומות בהם נרצחו בני משפחותיהם שלהם ובפורט התשיעי, בקובנא, אמר הרב ורנר קדיש. בעלי אמר שהוא מרגיש שאנחנו מביאים אותם לארץ ישראל".

אלו, בעיני דבורה, מסעות שורשים אמיתיים.